תסמונת יום ראשון
- כריסטינה
- Aug 28, 2016
- 2 min read
והנה לו עוד יום ראשון, הזכור לשמצה בשל ערימות הכלים בכיור, הצעצועים והנעליים הפזורים על הרצפה (אצלי גם כריות מגיעות לשם...), ועשרות משימות-הבית האחרות שהספיקו להצטבר בסופ"ש. רגע לפני שאת שואלת את עצמך "מתי זה כבר ייגמר?!!?" בואי לקרוא מילים מעודדות באמת!
זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שזה קרה לי, אבל אני עדיין זוכרת את אותו יום ראשון. יום ראשון רגיל ושגרתי, בו התיישבתי בסלון באנחת ייאוש, בעקבות המחשבה על כל מה שעלי לעשות באותו יום. ולא רק לעשות.... לעשות שוב! עשיתי את כ-ל זה רק לפני יומיים! ייאוש ותסכול תקפו אותי, תוך כדי שאני שואלת את עצמי האם אני באמת אמורה להיות עבד לכל המשימות האינסופיות האלה. לבסוף מצאתי את עצמי מול התנ"ך שלי, בתפילה, ואז אלוהים גילה לי משהו: אני לא עבד לערימות הכלים או סלי הכביסה. אני לא מבזבזת את חיי מול תנור האפייה או בחברת סמרטוטי הרצפה, אפילו אם אני צריכה לעשות משימות מונוטוניות שכאלה יומיום! אני העבד שלו. זכיתי להיות המשרתת שלו כלפי המשפחה שלי. כל העבודה שאני עושה היא בעלת ערך וישוע הבטיח לי שכר בשמיים אם אעשה אותה לכבודו. אם אני מתעוררת בבוקר ואומרת "אדון, אני מקדישה את היום הזה לך ורוצה לשרת אותך", האם לא אענה בחיוב ואקבל זאת בשלום, ואפילו שמחה, אם אלוהים יענה לי "דאגי לצרכים של המשפחה שלך עבורי, גם היום"?
הפסוקים הבאים מעודדים אותי לזכור את האחראיות, הזכות וההזדמנות שניתנו לי, כאם ועקרת בית:
"מִי הוּא אֵפוֹא הָעֶבֶד הַנֶּאֱמַן וְהַנָּבוֹן אֲשֶׁר הִפְקִידוֹ אֲדֹנָיו עַל־עֲבָדָיו לָתֵת לָהֶם אֶת־אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃ אַשְׁרֵי הָעֶבֶד אֲשֶׁר יָבוֹא אֲדֹנָיו וְיִמְצָאֵהוּ עֹשֶׂה כֵּן׃ אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי יַפְקִידֵהוּ עַל־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ׃"
(מתי כד: 45-47)
אז התעודדי, אלוהינו מעריך ומברך את העבודה וההקרבה שלנו. ואל תשכחי שיש לעבודתך ערך הרבה יותר גבוהה ממה שאת חושבת! הערך הזה לא טמון בסכו"ם מבריק, השטיח השאוב לתפארת או בכביסה המגוהצת. הוא טמון באהבה שאת מראה למשפחתך במעשים האלה, בתחושת הביטחון והנחת שממלאת אותם עקב כך, ובנאמנות שאת מראה לאלוהים כשאת עושה את הכי טוב שאת יכולה ב"להיות עבד נאמן".
Comments