מכירה את תחושת ההחמצה הזו?
- כריסטינה
- Mar 24, 2017
- 6 min read
האם תמיד חלמת שתהיי מישהי מסויימת בגיל מסויים? נאמר, בעלת חברת אדריכלות משלך לפני גיל 35, או מוזיקאית מפורסמת, או בעלת בוטיק יוקרתי לסבונים מעוצבים, או אולי פשוט בעלת חנות אומנות באינטרנט? אולי חלמת לכתוב, להתמקצע בתחום מסויים או להגיע להישגים בספורט? אולי קיווית להקים ארגון צדקה, לבשר לעמים נידחים באפריקה, או שחייך יתגלגלו יום אחד לאיזה מסלול מלא סיפוק ומשמעות? ואז התחתנת... ואז נולדו לך ילדים... ואז...מה?
אני זוכרת את היום הזה, שהיה לפני כשנה, כי בו קרה לי משהו נדיר. היו לי 15 דקות לבד. ישבתי ברכב שלי, מול קרני השמש היורדת, כשברקע מתנגנים שירי הלל ואף אחד לא הפריע לי. יכולתי לחשוב. וניסיתי לעשות את זה מהר, כי אני יודעת מצויין כמה השקט הזה קצר ושברירי. על אף שהיה לי יום מוצלח, והחסד של אלוהים היה מספיק והרבה מעבר למספיק עבור כל צרכיי היום והברכה שלו ליוותה אותי ואת משפחתי, ההרגשה הראשונה שחלפה בי לא הייתה שמחה. אלא חרטה. תחושת החמצה כזו, שאני מרגישה פעמים רבות במשך השבוע ובעצם בכל פעם שיש לי רגע לחשוב לעומק על החיים. זה לא משום שחסר לי משהו או שאינני מאושרת. זה משום שאני מרגישה מבורכת ועשירה בכישרונות וביכולות ובתנאים שהאדון נתן לי, ומרגישה שאני לא עושה איתם מספיק. רק יום לפני כן קראתי ציטוט מצחיק שאמר "אם אתה מתכוון לשנות את העולם- עשה זאת כשאתה רווק. אחרי שתתחתן ויהיו לך ילדים, בקושי תוכל לשנות את ערוץ הטלוויזיה." זה היה משעשע אבל היה בזה משהו. כאמהות שמקדישות את חיינו למשפחה, ואולי אף יותר האמהות שנשארות בבית עם הילדים, אנחנו נאלצות להתמודד, פעמים רבות, עם תחושה של החמצה. על אירועים שלא יכולנו להיות נוכחות בהם, על נסיעות מובטלות, שעות שינה מפוספסות, כישרונות שמעלים אבק, חלומות שברור לנו שכבר לא יתגשמו. אבל אני רוצה להגיד לך היום- התחושה הזו לא חייבת להיות האמת והמציאות שלך. זה לא מה שאלוהים מאחל לך. את התחושה הזו צריך קודם כל לנתח, כדי להבין האם היא שקר או אמת. האם את מתחרטת או מרגישה שהחמצת ערך יקר שיכולת להרוויח למען מלכות השמיים, או שהחמצת שאיפות בשריות שהעולם מכתיב לנו לחשוק בהן?
פעמים רבות תחושת ההחמצה היא בעצם תחושת רחמים עצמיים במסווה. וזהו שקר של האויב שלנו. לא, הילדים הם לא מטרד. הם לא טירחה. הם ברכה!!! לא, הם לא גוזלים ממך את הפיגורה היפה, שנת היופי שלך והבילויים עם חברייך. הם ממלאים את חייך משמעות, שמחה, מאמצים שעליהם תקבלי שכר בשמיים, וכשיגיעו שנות חייך המבוגרות מאוד והלא כל-כך יפות, את תשמחי שיש לך ילדים ושיש מי שידאג לך כתודה על כך שדאגת לו. ילדים הם המתנה היקרה ביותר שאת ובעלך יכולתם לקבל. רק חשבי על זה - חיים! חיים שהופקדו בידייך! לא, אני לא אומרת שזה רק כיף, וצחוקים ותותים בקצפת. זה הרבה פעמים ההיפך מזה. אבל שומדבר בעל ערך אמיתי הוא לא קל להשגה ולשימור. לכן, אם אנחנו נתקלות בתחושת ההחמצה הזו, שמוכתבת לפי השאיפות האנוכיות של הטבע הישן שלנו, או לפי הסטנדרטים של העולם הסובב אותנו, בו המוטו הוא "תעשי רק מה שטוב וכיף לך כי חיים רק פעם אחת!", עלינו לעמוד נגד התחושות האלה שמגיעות סתם למרמר ולהעכיר על החיים היקרים שאלוהים נתן לנו ולהסתיר מאיתנו את הברכות שלו. במקרה כזה, נבקש מהאדון שלנו את החסד לראות את עצמינו, את מה שיש לנו ואת הברכות הרבות שלו בחיינו, במקום הדברים המופסדים, לכאורה, שממילא אינם בעלי ערך לטווח הארוך. אנחנו הרי יודעות שבמשיח, אנחנו באמת חיים רק פעם אחת...- אבל לנצח! ומה שמוכן לנו בשמיים שווה יותר מכל דבר גשמי וחולף.
יחד עם זאת!
יכולה להיות לנו, האמהות, תחושת החמצה מוצדקת שנובעת מכך שאנחנו לא מצליחות אף פעם להשתמש בכישורים ובכלים הייחודיים שאלוהים נתן לנו, ואנחנו מרגישות ש"המנות" היקרות שהופקדו בידינו שוכבות מתחת להרים של אבק. אין ספק שזה יכול להיות מתסכל, ולא צריך לנסות להיות כל-כך רוחניות לכאורה, ולדמיין שזה לא קיים. כי אלוהים כן רוצה שנשתמש ביכולות, בכישורים ובכלים הייחודיים שהוא נתן לנו! הוא כן רוצה שנצליח "לסחור" במנות שקיבלנו. שנשמח באופן שבו הוא ברא אותנו ובכישורים המיוחדים שקיבלנו, במקום שנקבור אותם ונתעלם מהן בטענה שזה לא מספיק "קדוש" להתעסק בדברים משלנו. הסוד פה- הוא העיתוי. אלוהים אמר לנו שהוא "הכל עשה יפה בעיתו" (קהלת ג: 11) ואם נפנים את זה, יהיה לנו הרבה יותר קל בחיים. ישנו הזמן להיות רק אמא... הזמן הזה הוא כאשר יש לך תינוקות רכים שזקוקים לך ו/או כשחייך מלאים בטיפול בילדים עד כדי שלא נותר לך לא רק זמן, כוח, אלא גם חשק לעשות דברים אחרים. והזמן הזה הוא, כמובן, כשהאדון אומר לך שזהו הזמן הזה. זה פשוט הזמן להקדיש לא רק את כולך, אלא גם את כל הזמן והכוח שיש לך, וסביר להניח שלא באמת תרצי להתעסק בדברים אחרים פשוט כי כוחותיך גמורים בסוף היום ממילא. כשזה המצב, וכשזה העת של אלוהים עבורך פשוט להיות "אמא", יהיה לך שלום עם זה. גם אם עמוק בתוכך את רוצה לעשות או להספיק עוד דברים, הרי שרק המאמץ להתארגן עליהם הוא, בדרך כלל, מספיק כדי שנוותר... אבל אז, ישנו הזמן להיות פעילה גם מעבר לתחום האמהות. כמובן שאת בראש ובראשונה אשה ואמא. אבל כבר לא רק. כשיש לך חשק, רעיון, ויכולת, אל תרגישי רע להקדיש לכך זמן. אני יודעת שכך הרגשתי אני. היו לי המוני רעיונות, ילדים לא כל-כך קטנים, המון יכולות וכישורים שהעלו אבק, אבל הרגשתי שאם לא אקפל את ערימת הכביסה, או שאשאיר את הילד לכמה שעות עם בייביסיטר - איזו מן אמא אני בכלל!?! כזו אנוכיות בכלל הגיונית?! זמן לעצמי? שאיפות? מטרות?! מי מהחברות שלי מתנהגת ככה?! חשבתי שאם כל מה שאעשה יהיה לשבת בבית ולהתעסק בענייני הילדים והטיפול בבית, יהיה לי את כל השקט הפנימי והשלום שבעולם. אבל כשהילדים קצת גדלו ונשארתי בתוך אותה שיגרה שבה כל מי שאני זה "אמא" ולא אישה, אמנית, יוצרת, כתבת, צלמת, ושאר הכישורים שאלוהים העניק לי, מצאתי את עצמי דועכת, ולא מבינה למה אני לא מרוצה מהחיים שלי אפילו שהספקתי לקבל את הכביסה ממש מהר היום! העיניין הוא, שאלוהים רואה בי הרבה יותר מ"מקפלת כביסה מקצועית" או "מחליפת טיטולים בכירה" :) ואם יש לו מטרות נוספות עבורי, האם זה לא מספיק "קדוש" כדי שאקדיש לכך זמן ואתאמץ להשיג אותן?! עצוב לי לראות כמה פעמים אני, ונשים משיחיות אחרות, מפסידות את "הדבר האמיתי" (כמו לעודד חברה, לבקר שכנים חדשים, לצאת לריצה מרעננת, להשקיע בפיתוח כישרון שאלוהים נתן להם, או להצליח בתחום כלשהו) רק כי יש עוד מגירה מלוכלכת בבית!! אף על פי שלעיתים אני עושה זאת בעצמי, אני שואלת- האם התשגענו?!? אנחנו ברצינות חושבות שבית מבריק כמו בעיתון זה מה שהכי חשוב לאלוהים?!? האם אנחנו לא מכירות אותו בכלל?!? הרי זה מגוחך! כולנו יודעות שמה שיקר בעיניו זה מערכות יחסים. זה אנשים.זו העדות שלנו לסובבים אותנו. אז למה זה ממשיך לקרות לנו?! סביר להניח שזה שוב העיניין הזה, עם סדר העדיפויות.... תפילתי היא שאני, וכולנו, נקבל מאלוהים את ההתגלות של מה שבאמת חשוב לו, יום יום, בחיים שלנו! ובכן- אין ספק ואף וויכוח עם כך שהזכות הגדולה והאחריות הגדולה להיות נשים תומכות לבעלים שלנו ואימהות אוהבות לילדים שלנו, היא העדיפות שצריכה להיות ראשונה בחיינו. אולם היא לא היחידה. אלוהים -כן- נתן לנו תכונות וכישורים רבים נוספים וגם מהם, בזמנו, הוא ירצה לראות פרי. הרי הוא לא נתן לנו את הרצון, הכישרון והיכולת לעשות פירות שונים בחיינו כדי שנרגיש מתוסכלות ולעולם לא נצליח לממש זאת! הוא גם לא נותן את המתנות שלו לזמן מוגבל (כמו רק עד שיהיו לנו ילדים או רק לתקופת הפנסייה). אם נלמד את התזמון של אלוהים ואת התקופות בהן אנחנו נמצאות בכל שלב בחיינו, נדע מה אנחנו אמורות לעשות עם הזמן שלרשותנו. ואילו, אם נתעלם ממי שאנחנו, מהדרך בה אלוהים יצר אותנו, מהדברים שנועדנו לעשות, רק בגלל שאנחנו חושבות שדברי השגרה תמיד חשובים יותר, או שלהיות "אך ורק אמהות ועקרות בית" זו האופצייה ה"קדושה והרוחנית" היחידה, אין ספק שנימצא את עצמינו עם תחושת תסכול והחמצה, ובאמת נחמיץ מעשים טובים רבים ו"כיכרות" שיכולנו להרוויח למען האדון.
אז אני רוצה לעודד אותך להיות רגישה להדרכת רוח הקודש ולשאול את אלוהים "מה אתה רוצה שאעשה היום? ובאיזו תקופה בחיי אני נמצאת? עכשיו זה הזמן למה?" ולתת לו להדריך אותך, לכוון ולשנות דברים בתפיסתך ובחייך, במקום לצאת מנקודת הנחה אוטומטית שאת צריכה תמיד להמשיך באותו הדבר שעשית אתמול או לפני חמש שנים. לפעמים אנחנו תקועות רק משום שהחלטנו בשביל אלוהים מה הוא רוצה שנעשה, ואין לנו אפילו מחשבה שיכולה להיות אפשרות אחרת. חשוב שנשמע מה אלוהים אומר לנו, ונציית. חשוב שנבין שאלוהים הוא זה שמדריך גם את האמהות המאמינות האחרות, ולא ננסה להכתיב לאחרות מה הן "צריכות" לעשות, כי הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שכולן צריכות לעשות כמונו. אלוהים נאמן להדריך. לפעמים הוא יאמר להמשיך ולפעמים הוא יחדש דברים, אבל בפעולתו זה תמיד יהיה ברצון שלו ולטובה עבורך!
אנחנו כן יכולות להיות אמהות לכבודו של אלוהים, עקרות בית או נשים עובדות, יוצרות, ופועלות לתפארת האב, אם אנחנו עומדות ברצונו!
"הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח" (פיליפים ד: 13)
Comments